| רונה סלע, "בעקבות צלמות עלומות, על צלמות מתקופת הצילום הציוני", סטודיו 113, מאי 2000, 44-34 | | | | לקריאת המאמר | | | במהלך מחקר שערכתי לתערוכה ”צילום בפלסטין! ארץיישראל בשנות השלושים והרבעים" התברר לי כי הצילום הציוני והממסדי בשנים האלה. וגם עד שלהי שנות השישים של המאה העשרים התנהל על פי חלוקה מגדרית. בשנות השלושים והארבעים, השנים שבהן התעמולה הציונית הממסדית נוהלה בעיקר בידי קרן קימת לישראל, קרן היסוד, ויצ”ו והסוכנות היהודית, עבדו עבור המוסדות הללו בעיקר צלמים ומעט מאוד צלמות. וזאת על אף שצלמות בעלות הכשרה מקצועית הגיעו לישראל מגרמניה ומזרח אירופה בגל העלייה הגדול של ראשית-אמצע שנות השלושים ויצרו כאן גופי עבודה חשובים. גם הצילום הציוני של שנות החמישים והשישים, שעבר לזירת התרחשות חדשה- העיתונות – היה גברי במובהק. יתרה מכך, עם התקדמות המחקר, גיליתי כי צלמות לא חדרו לתודעה הציבורית ולא זכו להירשם בתולדות הצילום המקומי על אף פועלו המרשים והאינטנסיבי. אפשר שהסיבות לכך נעוצות בממסד הגברי ברובו ששלט בשדה הצילום. מחקרים מלמדים כי ללאומיות העברית החדשה, שהתפתחה בארץ בתקופת היישוב היו מאפיינים גבריים בולטים הן מבחינה סימבולית ומיתולוגית והן בפועל. ייתכן שהיו לכך גם סיבות אחרות, שבחלקו אדון במאמר זה, אבל ברור כי בזיכרון הקולקטיבי לא נשמר מקום לפועלן של צלמות בתקופה ההיא ועשייתו, חשובה ככל שהייתה, נדחקה על פי רוב לקרן זווית ונשכחה גם בטווח הארוך יותר.
מילות מפתח:
נשים צלמות לפני 1948, הדרת נשים אמניות מתולדות האמנות, צילום ציוני, צילום אוונגדי, צילום ומגדר, "צילום בפלסטין/ארץ-ישראל בשנות השלושים והארבעים", גרדה ושרלוט מאייר, טרודי שוורץ (הילר), בטינה אופנהיימר, מרלי שמיר, ליזלוטה גז'בינה, (גרז'בינה) חווה גוסלר, סוניה גידל, דינה גץ, חנה דגני, עליזה הולץ, אני לנדס, חוה סלומון, הלה רייכמן, ריקרדה שוורין, אלן לוטה הראל, אנה מוסבכר, רינגל ופיט (אלן אאורבך [רוזנברג] וגרטה שטרן), , משה (ניקולס) שוורץ. | | |
| | |
|
| |
|
|
|
ביוגרפיה/תערוכות, קטלוגים וספרים, כולל עריכת ספרים
