| History of Photography, Vol. 33, No. 1. (2009), pp. 71-79 | | | סוגיית הכפרים והבתים הפלסטינים העקורים נדונה בהרחבה בשיח הציבורי הישראלי (ר' למשל ספרו החלוצי של מירון בנבנישתי משנת 2000: Sacred Landscape, The Buried History of the Holy Land since 1948). הנושא שב ועולה כחלק מהדיון העכשווי בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני בכללותו ובפרט בנושא הפליטים, האדמות והמאבק על הריבונות בהן. הנושא גם מקבל ביטוי ספרותי, חזותי וקולנועי בעבודות אמנות של פלסטינים שנוגעים בצלקות שהותיר זכר הכפרים והבתים העקורים. למשל, אליאס ח'ורי בספרו באב אלשאמס ומקבולה נַסאר בנכבה, סידרת תצלומים מהשנים האחרונות המתעדת את שרידי הכפרים שנחרבו. גם יוצרים ישראלים מתעמתים עם הנושא בצורה ממוקדת. דוד גרוסמן בספרו נוכחים נפקדים (1992) וחיים הנגבי בשיתוף עם הצלם צחי אוסטרובסקי בסדרת כתבות שמתארות את הבתים הפלסטינים בערים והתושבים שלא הורשו לחזור אליהם (פלסטיקה, 2002). אחרים, עוסקים בנושא כחלק מפרויקטים הנוגעים בתכנים נוספים: רענן אלכסנדרוביץ' בטיול הפנימי, יולי גרשט בציון, אדמתי, רועי קופר בסידרה נקרופוליס וניר עברון בתצלומי סָפוריה (ציפורי).
הפלסטינים המתגוררים בישראל עושים רבות למען הנצחת הזיכרון הקולקטיבי של עמם ומבקשים להעלות את נושא הכפרים, הבתים והקרקעות לסדר היום הציבורי בישראל ובעולם. אך למרות העיסוק של סוכני תרבות שונים בנושא ולמרות העניין הגובר בו לצרכים פוליטיים והעיסוק של גופים כמו עמותת זוכרות בהחייאת הזיכרון של הכפרים הללו, למשל באמצעות עליה לרגל אליהם ביום הנכבה, לא נעשה עד כה ניסיון לברר באיזה אופן הם נשתמרו בתודעה הישראלית. ראוי לציין שהמדינה עשתה רבות כדי למחוק את הנראות של הכפרים הללו ושל מה ששרד מהם בבחינת מה שלא נראה סופו להישכח [1]. כך, נסיעה לאורכה של הארץ נוכח מה ששרד מהכפרים -- שיחי צבר, שרידי מבנים ערביים, עצי זית , מצבות, שלטים – לא תלכוד על-פי-רב את עינו של הישראלי הממוצע ולא תעורר עניין מוסרי, רגשי או מחשבתי.
בזיכרון הציבורי הישראלי קיימים שני סוגים של ייצוגים חזותיים לכפרים הפלסטיניים העקורים שתושביהם גורשו/ ברחו מאימת מלחמת 1948. האחד, של הכפרים העקורים שיושבו על-ידי המדינה ואותם אתאר בהמשך והשני, של הכפרים שהמדינה מחקה. כבר בזמן מלחמת העצמאות הצבא הרס כפרים שונים כחלק ממגמה של גורמים מדינים וביטחוניים להשאיר את המצב על כנו (גולן 1992), "טרנספר בדיעבד" כפי שחוקרים שונים מגדירים. כך גם נהרסו על-ידי הצבא קטעים נרחבים של העיר העתיקה בטבריה בשכונות הפלסטיניות שהתרוקנו בעקבות המלחמה. היה גם ניסיון, שנבלם, להרוס חלקים מיפו העתיקה ועכו העתיקה. כל זאת כחלק מהמגמה למנוע את שובם של הפלסטינים למקומות מגוריהם הקודמים. פעולות הריסה אלה גם ביטאו חוסר התחשבות בשיקולים של שימור, של מורשת ושל תרבות של מבנים בעלי ערך ארכיאולוגי, היסטורי, ארכיטקטוני ודתי (פז 1998).
בכפרים שלא אוכלסו ערך צה"ל עד אמצע שנות השישים אימונים של לוחמה בשטח בנוי. פעילות צבאית זו ובעיקר השימוש בכלי לחימה חיים ובחומרי-נפץ שהייתה רחוקה ממקומות יישוב פצעה את הנוף עד שהותירה מעט מאוד ממבני הכפרים המקוריים. בארכיון צה"ל שמורים תצלומים המתעדים פעילות צבאית זאת ומאפשרים לראות את תהליך ההרס הממושך שעברו הכפרים הללו. בתקופה שבין 1965 ועד לאחר מלחמת ששת הימים נהרסו כליל במבצעים יזומים הכפרים שלא יושבו, ובכלל זה אלה שנוצלו קודם למטרות אימונים. לדעתו של אהרון שי, שחשף נתונים אלה במאמרו בקתדרה (2002), מטרת המבצע הייתה לנקות את הארץ מהכפרים ושרידיהם היות וגורמים ממסדיים סברו שהם גורמים לפלסטינים תושבי הארץ עוגמת נפש, מכערים את הנוף ומהווים מטרד למטיילים. נראה כי הכפרים הללו גולחו מתוך סיבה מדינית מרכזית, הרצון למחוק אותם מהתודעה הציבורית ולהעלים את זכרם.
הכפרים העקורים שזכו לתיעוד הם אלה המופיעים בתצלומים של התיישבות יהודית על קרקעות פלסטיניות עם קום המדינה. בארכיון לשכת העיתונות הממשלתית השייך למשרד ראש הממשלה ובארכיון הקרן הקימת לישראל קיים מספר רב של תצלומים מהשנים 1950-1948 של כפרים פלסטיניים שיושבו על-ידי מהגרים יהודים -- עולים לפי הטרמינולוגיה הציונית המקובלת. בני מוריס, בספרו על לידת בעיית הפליטים הפלסטינים (1987) הראה כי הישובים שקמו ב- 1948 הוקמו, כמעט כולם, מחוץ לשטח הבנוי של כפרים ערבים עקורים, בעוד שחלק ניכר מהישובים שקמו ב- 1949 ואילך נוסדו בתוך הכפרים עצמם משום ששיקומם היה מהיר וזול יותר מבניית ישוב חדש לגמרי. כך פתרה המדינה שלוש בעיות במקביל: האחת, הצורך לתת למהגרים החדשים הרבים פתרונות דיור במיוחד נוכח המצוקה הכלכלית והבעיות הלוגיסטיות של התקופה [2]. השנייה, השאיפה לא להשאיר את הכפרים ריקים וליישבם כמה שיותר מהר תוך מחיקת זהותם הישנה והחלפתה בחדשה. היה זה חלק ממדיניות קרקעית ודמוגרפית שגרסה שהעברה מסיבית של קרקעות מבעלות פלסטינית ליהודית ואכלוסם על-ידי מתיישבים יהודים תיצור עובדות בשטח שתכחדנה כל תקווה אצל הפליטים הפלסטינים לחזור ביום מן הימים לבתיהם ואדמותיהם. השלישית, ישוב אזורי הספר ו"מילוי" השטחים שנכבשו באוכלוסיה אזרחית לשם קביעת גבולות הארץ וביצורם. הכפרים זכו לכינוי המרוכך "נטושים", שפה המטשטשת את הטרגדיה שהתרחשה בהם ומדגימה כיצד השפה הרווחת מאמצת את מה שהמערכת השלטונית מבקשת למחוק או להצניע. ובלשונו של דויד גרוסמן "מילים שאינן מתארות מציאות אלא משתדלות להסתיר אותה" ((גרוסמן 1987, 44). החוק שחוקק ב- 1950 הגדיר את תושבי הכפרים ש"ננטשו" כ"נפקדים" כלומר כחסרים או כנעדרים בין אם הם לא חזרו מרצונם לבתיהם או לכל שטח אחר של מדינת ישראל בין ה 29 לנובמבר 1947 ל 1 בספטמבר 1948 או בין שהמדינה מנעה מהם לעשות כן כפי שאכן קרה במקרים רבים.
התצלומים המתעדים את ההתיישבות היהודית ביישובים פלסטיניים הם העדות האחרונה לכפרים רגע לפני שאיבדו את זהותם הפלסטינית והפכו לישראליים, רגע לאחר ניכוסם הפיזי והמשפטי. אמנם, תושביו כבר חסרים – נוכחים נפקדים במשמעות חדשה- אך ברבים מהתצלומים נראה הכפר על בתיו ושדותיו בשלמות והם מאפשרים הצצה לתוך מה שהודחק מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי. במהלך השנים שינו הכפרים הללו את המרקם שלהם, את אופיים ואת זהותם. באזורים שבהם הועברו קרקעות לידיים יהודיות חלו שינויים בצורת עיבוד האדמה, בגידולים ובמבנה היישובי הכפרי. למשל בתמונה של עקיר (שהפכה לעקרון) בקדמת התמונה נראים שרידי הכפר הפלסטיני וברקע, בתים המאופיינים בסגנון בנייה יהודי. הנוף האופייני של הפריפריה החקלאית הפלסטינית החל להשתנות וקבל ממאפייני ההתיישבות של הפריפריה החקלאית היהודית.
מרבית התצלומים מתארים את ההתיישבות האזרחית בעוד שרק במספר קטן של תצלומים יש אזכור לצבא שכבש את היישובים הללו (למשל בעין-כרם או בבירייה). כך גם קיימת בארכיון צה"ל קבוצה קטנה אך מרשימה של תצלומים המתארת את הכפרים מייד לאחר כיבושם ולפני אכלוסם בתושבים יהודיים, למשל, בכפר באסה. מרבית התצלומים מארכיון קק"ל ומארכיון לשכת העיתונות הממשלתית הם של ההתיישבות בכפרים. רק מספר קטן של תצלומים מתאר התיישבות יהודית במבנים פלסטיניים בערים שם החלה ההתיישבות היהודית ברכוש פלסטיני (למשל תצלומים מיפו המציגים: תופרות בשמש, שיחה בבית קפה, אמהות וילדים). בתצלומי הכפרים מתועדים טירה (שהפך לטירת יהודה), עין-חוד (שהפך לעין-הוד), בית דג'ן (שהפך לבית-דגון), יהודיה או בשמה השני עבאסיה (שהפך ליהוד), רַאנְתִיָה (שהפך לרִנַתְיָה), עקיר (שהפך לעקרון), תרשיחה (שהפך למעונה), איגזים (שהפך לכרם מהר"ל), עין עז'אל (שהפך לעין-אילה), סוחמתא (שהפך לחוסן) אם לנקוב רק בשמות של חלק מהם. התצלומים מתארים את קליטתם של המהגרים היהודיים במדינה החדשה על חורבות היישות האחרת ולפיכך הם מכילים שני מאפיינים אתניים וגיאוגרפיים שונים זה מזה שלוכדו לכדי מציאות חדשה. האחד, הכפר הפלסטיני על מאפייניו, סגנונותיו וצורת עיבוד הקרקע מסמל את היישות הפלסטינית החסרה. השני, מתיישבים חדשים עסוקים בפעולות יומיומיות שונות- תפירה, ריקמה, לימוד, עבודה בחצר- כל אלה כסמל לנורמליות של ההתיישבות בשטחים הללו. לדוגמא, התמונה שצולמה ביולי 1949 ביישוב אלקוש מחולקת לשני אזורים עיקריים: בקדמי, מהגרות מכורדיסטאן לבושות וענודות בבגדים ובתכשיטים המקוריים של ארץ מוצאן עסוקות במלאכת רקמה מסורתית. באחורי, נראה היישוב הפלסטיני דיר אלקסי. היישוב וצמחייתו נשארו שלמים ולא נפגעו במלחמה, כך לפחות נראה בתצלום. הישוב זכה לשם עברי בעקבות השם התנכי אלקוש [3]. השימוש בשם התנכי מרמז לטענת הצדק ההיסטורי של עם ישראל בארץ-ישראל ולזכות שיבתו של עם ישראל לנחלת אבותיו. כך גם לגבי היישוב תרשיחה שהפך למעונה [4]. התצלום שבארכיון נושא כמובן את השם העברי המחודש של המקום ואינו מאזכר את זה הפלסטיני. כך גם תצלום נוסף מדיר אלקסי המתאר מורה וכיתתה רוקדים ברחבה בשולי הכפר כשברקע נראה הכפר ובקצה התמונה אם משקיפה על ילדיה בלבוש כורדיסטני טיפוסי. מעניין במיוחד הוא תצלום מיהוד המתאר מהגרים מבולגריה ומטורקיה בכיכר המרכזית של יהוד רגעים ספורים לאחר הגעתם. חפציהם ומזוודותיהם פזורים ברחבה בחוסר סדר כשברקע דקלים וחנויות בסגנון ערבי מעוטר ורחב ידיים. תצלום נוסף שראוי להזכיר הוא זה מתרשיחה ששלט בעברית ובערבית מכריז בצורה פרדוקסלית ואולי נאיבית: "לבניין המולדת, לחברה סוציאליסטית בימינו בישראל לשלום".
תצלומים אלה נוצרו כחלק ממערכת ההסברה של ההתיישבות הציונית שבקשה לתעד את הפריסה היהודית במדינה הצעירה וכהמשך לאתוס הציוני הטרום-מדינתי של גאולת הקרקע. יתרה מכך, היות והמדינה מכרה לקק"ל במבצע בזק כמיליון דונם של אדמות פלסטיניות, וזאת כדי לעקוף את החלטת האו"ם המאפשרת לפליטים לשוב לבתיהם, התצלומים הללו שמשו לתיעוד פעולות קק"ל ביישוב האדמות וכחלק ממערכת יחסי-הציבור וגיוס הכספים שלה [5]. לפי תפיסה זו עצם קיומה של מדינת ישראל הותנה בבעלות יהודית על מירב הקרקעות שניתן לשלוט בהן וביישובן. באורח מסורתי נקשר ביטחון המדינה בהתיישבות יהודית אינטנסיבית, בעיקר באזורי הספר (אמיתי 1998). אולם עמדה זו לא התעמתה עם שאלות מוסריות ומשפטיות שהיו אמורות להתעורר בעקבות גזילת הקרקעות ואלה מקבלים ביטוי דווקא בתצלומים הנראים תמימים, לכאורה. אלה שנפקדו מהתצלומים הפכו לנוכחים באמצעות האדמה, הבתים, הצמחייה ואלה שנוכחים בתצלומים זרים במידה רבה לאדמה ולנוף. יתרה מכך, המהגרים היהודיים לבושים, במקרים רבים, בבגדי ארץ-המקור ולא אמצו עדיין את החזות הישראלית. צמידותם של מאפיינים אתניים ואדריכליים השונים זה מזה באותו התצלום מצביעים יותר מכל על מי שהיה חלק מהנוף וחסר. כך גם בתצלום המתאר משפחה מטירת יהודה: היישוב הנראה בתצלום שרד בשלמותו ונראה ללא פגע ומצביע על ההתיישבות הפלסטינית שנגדעה. בקדמת התצלום נראים אם ושלושת ילדיה הקטנים פוסעים בשדה חרוש מאחוריהם גבר, אולי אבי המשפחה. זרותם לנוף ולאדמה הם אלה שמעוררים מחשבות לגבי האנשים שעבדו את אדמתם והיו לחלק אינטגראלי ממנה, חיו בבתים הללו ונראו לגמרי אחרת. אבל מי שהזמין את התצלומים [6], כמו מרבית האוכלוסייה, היה עיוור לישות הפלסטינית וביקש להציג את הנוף האנושי היהודי ואת קיבוץ הגלויות. כך גם לדוגמא בסרטה של יולי גרשט ציון, אדמתי (2004), מראיינת הבימאית משפחה בכפר דָניל (דניאל) ושואלת אותם לגבי הבית הפלסטיני הנמצא בסמוך לביתם. מתשובתם ניתן להבין כי עבורם היה הבית בלתי נראה במשך למעלה מחמישים שנה. כך ושלא במתכוון, הופכים התצלומים את הנפקדים לנראים, את החסרים לנוכחים, את הנשכחים לדוברי הזיכרון ומאפשרים לבנות תצריף של מפת הארץ במצבה הקודם.
. | | | | ביבליוגרפיה | | | אמיתי, יוסי, 1998. "המיעוט הערבי בישראל: שנות הממשל הצבאי, 1948-1966", עצמאות 50 השנים הראשונות, עורכת אניטה שפירא, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, עמ' 129-149.
גולן, ארנון, 1992. "תפיסת קרקע ערבית על-ידי ישובים יהודים במלחמת העצמאות", קתדרה 63 (אפריל): 122-154.
הנגבי חיים ואוסטרובסקי צחי, 2002. "בית עקל, בית סכאכיני", פלסטיקה 4: 114-121.
גרוסמן, דויד, 1987. הזמן הצהוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.
------------, 1992. נוכחים נפקדים, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ישראל
ח'ורי, אליאס, 2002. באב אלשמס, אנדלוס, תל-אביב.
מוריס, בני, [1987] 1997. לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, הוצאת עם-עובד, תל-אביב.
פז, יאיר, 1998. "שימור המורשת האדריכלית בשכונות הנטושות לאחר מלחמת העצמאות", קתדרה 88 (יולי): 134-95.
שי, אהרון, 2002. "גורל הכפרים הערביים הנטושים במדינת ישראל ערב מלחמת ששת הימים ואחריה", קתדרה 105 (ספטמבר): 170-151.
Benvenisti, Meron, 2002. Sacred Landscape, The Buried History of the Holy Land since 1948. USA: University of California Press | | | | הערות | | | 1. גורלם של הכפרים הפלסטינים שהתקיימו עד 1967 הוא זהה. כך לדוגמא, רק בעקבות מאבק ארוך ועיקש של עמותת זוכרות בקק"ל ובמנהל האזרחי ועתירת העמותה לבג"ץ הוצבו בפארק קנדה במאי 2006 , בהליך תקדימי, שלטים המזכירים את שני הכפרים הפלסטינים שהתקיימו בשטחו- עמואס ויאלו. עד אז השלטים שהוצבו בפארק נתנו הסבר מפורט על החיים באזור בתקופות היסטוריות קדומות ובהן תקופת בית שני, התקופה ההלניסטית, הרומית והממלוכית, אך התכחשו לחיים השוקקים והפעילים של הפלסטינים בכפרים הללו עד 1967.
2. הכפרים העקורים שמשו לפתרון הדיור הראשון לעולים. לאחר שהם אוכלסו שוכנו העולים במעברות, בבדונים ובפחונים.
3. אלקוש הייתה עיר מולדתו של הנביא נחום שנקרא על שמה- האלקושי.
4. השם ניתן על יסוד דברי הברכה של משה רבנו "מעונה אלוהי קדם...ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד" (וילנאי 1951, 192).
5. מתוך שיחות שניהלתי עם הגב' סימה זליג, מנהלת ארכיון התצלומים של קק"ל במחלקת ההסברה, נובמבר 1998 ופברואר 1999.
6. ר' הערה 5 לעיל.
| | | | נספח | | | | הנתונים על הכפרים נלקחו משני מקורות עיקריים האחד, ספרו של זאב וילנאי מ- 1951 הנקרא הישובים בישראל וניתן כשי על-ידי עיתון דבר למנוייו. הספר מציע סקירה מקפת של כל הישובים בישראל כולל הכפרים הפלסטינים העקורים. השני, הספר של ווליד חלידי All that Remains, The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948 שיצא בהוצאת Institute for Palestine Studies ב-1992 ומשמש כאינדקס המחקרי המקיף ביותר שפורסם על הכפרים והיישובים הפלסטינים לפני 1948. כמו כן, תודה לד"ר מאיר פעיל על המידע אודות הכפרים העקורים ששימשו את הצבא לאימונים בשטח בנוי. | | |
| | | |  | | דיר אל-קאסי, ארכיון לשכת העיתונות הממשלתית | | |  | | א-טירה, ארכיון לשכת העיתונות הממשלתית | | |  | | יהודיה, ארכיון לשכת העיתונות הממשלתית | | |  | | עקיר, ארכיון הצילום של קרו קימת לישראל | | |  | | סוחמתא , ארכיון לשכת העיתונות הממשלתית | | |  | | עין-חוד, ארכיון לשכת העיתונות הממשלתית | | |  | | ראנתיה, ארכיון לשכת העיתונות הממשלתית | | |  | | ראנתיה, ארכיון לשכת העיתונות הממשלתית | | |  | | קקון לאחר הכיבוש, ארכיון צהל ומשרד הביטחון | | |  | | מג'דל יאבה?, ארכיון צהל ומשרד הביטחון | | |
|
ביוגרפיה + תערוכות, קטלוגים וספרים
)
)
)
)
)
)
)
)
)
)
