| כחול-חאקי, שרון ברקת, מוזיאון הרצליה לאמנות, 2006 (טקסט) | | | | -א- | | | שרון ברקת מצלמת בשנים האחרונות תנועות נוער בישראל. כחול-חאקי של תנועות הנוער מסמלים יותר מכל דבר אחר בתוך התודעה הקולקטיבית את הצבר הישראלי. הם מיטב הנוער בעל האידיאלים, התורם למולדת. הם מלח הארץ, הם העתיד. הכחול והחאקי משקפים את ההתבוננות הנוסטלגית או הביקורתית לימי העבר. הם הצבעים של בגדי עבודת-הכפיים ומדי העבודה הצבאיים (עבודה עברית, צבא עברי). הם הנוער החלוצי המגשים ובונה המולדת, הם ההכנה לנח"ל ולהתיישבות. הם קדושת הקולקטיב, הסוציאליזם, והשיתופיות. הם הפרט המקריב למען הכלל.
כחול-חאקי הם גם צבעי דגל המדינה שדהה, התלכלך וספג את אותות הזמן. הצופה מתבונן בתנועות הנוער מתוך הזיכרון האישי והקולקטיבי ומתוך הכרת האידיאולוגיה שלהן ומקומן בעיצובו של הישראלי החדש ועולמו הרוחני, התרבותי והערכי. המדים אכן נראים זרים, במידה רבה, למציאות העכשווית, כמו כפו על המצולמים תפאורה מזמן וממקום אחר. הברושים, המסדרים, הדגלים והבטונדות מצביעים על המקום הישראלי הממושטר של אז, וכלשון אחד מהשלטים בשבט ירקון, צופי תל אביב (2005) "החורש הגדול – בעצמו הוא מאמין". לעומתם, תנוחות הגוף, אביזרי הלבוש הנלווים, אופן לבישת המדים, היחסים בתוך הקבוצה – כל אלה מורים על המקום ועל השעה העכשוויים. עונדי פלאפונים וצמידים דמויי צמידי ארמסטרונג, מאובזרים בפריטי הצעקה האחרונה, עתירי פירסינג, לובשי עניבות ושרוכים המקושטים בסיכות ובחרוזים, נושאים חותם אישי. הם מבטאים את מקומו החדש של האינדיבידואל בתוך הקבוצה, את הצורך שלו לייחד את עצמו, את הלכי הזמן. כמו בלי מילים מרמזים התצלומים על התהליך המשברי ועל השינוי העובר על החברה הישראלית, תהליך שהחל לרקום עור וגידים לאחר מלחמת ששת הימים, הטומן בחובו ניתוץ מיתוסים ו"פרות קדושות", בדיקה של ערכים ושל נורמות והעצמת הפרט אל מול הכלל. | | | | -ב- | | | תצלומי תנועות הנוער של ברקת מתמקדים בפרט ובקבוצה. ברקת יוצאת למסע למחנות, לשבטים ולקנים ביישובים ישראליים במרכז ובפריפריה. היא אינה מנסה לתעד, לחקור ולמפות את תנועות הנוער או לייצר נרטיב פוטוז'ורנליסטי של תופעה זו. היא מבקשת לגעת במושאי הצילום, קרי האנשים והסיטואציה שבה הם מצולמים. כצלמת המתעניינת יותר מכול באדם ובמצבו הפנימי והרגשי, היא מבקשת בסדרה כחול-חאקי להתבונן ביחסים שבין הפרט לבין הקבוצה, במקומו בתוכה, בתחושות השייכות שלו ובזהותו. תנועות הנוער, במיוחד החניכים בגיל ההתבגרות – גיל של ערעור, של חוסר נחת ותזזיתיות, של בדיקת המקום האישי אל מול הקבוצה – אלו משמשים לה כר פורה לעיסוק במצבים אישיים ובין-אישיים, במצבים נפשיים הן אינדיבידואליים והן קולקטיביים.
ברבים מן התצלומים יש משהו לא שלם, סוג של חוסר, פגימה או ערעור. גם בדיוקנאות היפים ביותר, המושלמים לכאורה, נוצרת אצל הצופה תחושה של מועקה. פעמים זהו המבט או תנוחות הידיים; פעמים צורת הלבוש או אופן נשיאת הגוף המרמזים על חוסר שקט, על חוסר התאמה וחוסר שלמות המסתמנים מתחת לפני השטח. המחנות והקנים הריקים מאדם, החצרות נטולות החיים והמבנים השוממים שבהם היא עוסקת לראשונה, תורמים, אף הם, לתחושת המועקה וחוסר השקט. אולם המתח שנוצר ביניהם לבין שפת הצילום ה"רזה" והלא דרמטי הוא אחד הכלים המאפשרים לכל הליקויים הקטנים, למתחים ולתחושת הריקנות לא לצרום, לא לבלוט או "לצעוק", אלא להופיע באיפוק, ברמז. עובדה זו דורשת מהצופה סוג של הקשבה וערנות, התבוננות פנימית וריכוז, זאת כדי שיוכל להתחבר ולהתוודע לאותן נקודות היוצרות את הפונקטום[1] של התצלום. | | | | -ג- | | | הכחול-חאקי , לפי ברקת, אינו רק מצב פוליטי, אלא גם מצב נפשי אישי וקולקטיבי. קיומן של תנועות הנוער נראה אולי קשור, במבט ראשון, לזמן הבראשיתי והטרום-משברי, לזמן של האידיאולוגיות הגדולות, החזון, ההגשמה והפאתוס. אבל ברקת, המודעת לפרשנות הפוליטית שתצלומיה יכולים לעורר, מבקשת לעסוק בה דרך הפרט ומבעד להתמודדותו עם הקבוצה ועם מסגרת בעלת אידיאולוגיה וערכים המוטבעים עמוק בעבר הישראלי.
ד"ר רונה סלע | | | | הערות | | | 1. "... שכן הפונקטום הוא גם דקירה, נקב זעיר, כתם זעיר, חתך וכן משחק גורל. הפונקטום של תצלום כלשהו הוא אותו מקרה-גורל שדוקר אותי (אבל גם פוצעני, מפנה חודו אליי)". רולאן בארת, מחשבות על הצילום, תרגום: דוד ניב (תל אביב: כתר, 1988), עמ' 31.
שרון ברקת (1967) נולדה בישראל. חיה ועובדת בתל אביב. | | | | התערוכה באתר של מוזיאון הרצליה | | |
| | | |  | | שרון ברקת | | |  | | שרון ברקת | | |  | | שרון ברקת | | |  | | שרון ברקת | | |
|
|
| |
|
|
|
ביוגרפיה + תערוכות, קטלוגים וספרים
)
)
)
)
