| "ארץ לבנה, או בעקבות 'היער האסור', 1967-2001, מתוך התערוכה אריאן ליטמן, ארץ לבנה ,בית האמנים ירושלים, 2001 (טקסט בקטלוג התערוכה) | | | בשנת 1967 תרמה משפחת ליטמן, משפחה יהודית-בריטית המתגוררת בשווייץ, כספים מטעמים ציוניים לקרן קימת לישראל, כדי שזו תיטע יער לזכר האב, יוסף אהרן ליטמן – אבי-אביה של אריאן ליטמן-כהן. שבועות מעטים לאחר שהסתיימה מלחמת ששת הימים ניטע היער בנחל שֹוֹרֵק שבקרבת בית שמש. תרומתה של משפחת ליטמן צורפה לתרומות של יהודים מבריטניה; היער, שהלך והתרחב, כונה 'יער יִשְׁעִי' (Yish‘i Forest), על שום קרבתו למושב ישעי.
| | | | הפעולה הראשונה, 1992 | | | במסגרת תערוכתה Nature Morte (גלריה בוגרשוב, תל אביב), שעסקה ביחסי הגומלין תרבות–טבע, ביקשה אריאן ליטמן-כהן למצוא את היער שניטע לזכר סבהּ ואת שלט ההנצחה שהוקם לזכרו. היא פנתה לקרן קימת לישראל, שאנשיה איתרו את מקום היער במפה. בנסיעה עמם ליער נוכחה ליטמן-כהן, שהיער הוסב למחנה צבאי שמור, ושאסורה הגישה אליו ואל גלעד ההנצחה לסב. מאז ואילך היא כינתה את היער 'היער האסור'. בתערוכתה הוצג, בין השאר, העתק של שלט ההנצחה, שהכינו למענה אנשי הקרן הקימת לישראל.
| | | | הפעולה השניה, 1997 | | | במסגרת התערוכה Out of Sense (מוזיאון מוקה [MUKHA], אנטוורפן, בלגיה) הציגה ליטמן-כהן העתק נוסף של שלט ההנצחה לזכר סבהּ. בד-בבד היא יזמה עוד פעולה: היא ביקשה לְנַכס לזכר סבהּ חלקת יער חדשה, על-פי בחירתה, ושיוצב בה שלט הנצחה חדש [1]. הדבר כוון לקיים את ייעודו הראשון של היער, כפי שחזתה אותה משפחתה של האמנית, כשהחליט לתרום לקק"ל סכום נכבד: היער ישמש לזיכרון ולתרבות הפנאי – לבילוי, להנאה ולהתמזגות עם הטבע. ליטמן-כהן בחרה להציב את שלט ההנצחה במרחק של עשר דקות מן 'היער האסור', המאיים, לדבריה: השלט הוצב במקום, שניטעו בו אך לא מכבר שתילים רכים [2], ליד כליל החורש – עץ שעמד אז בשיא פריחתו.
| | | | הפעולה השלישית, 2000–2001 | | | ליטמן-כהן פנתה לחפשֹ תצלומי אוויר של 'היער האסור' – הן תצלומים היסטוריים של האזור והן תצלומים מן השנים האחרונות. ההסתייעות בתיעוד זה כוונה למצוא תשובות לשאלות שהרבו להטריד אותה מ- 1997: מתי הפך היער ל'אסור', משמע ממתי הוא נכלל בתחומו של מחנה צבאי? האם יש קשר בין היער בבגרותו, לאחר שעציו גדלו, לבין ייעודו להסוות את המחנה – ואולי יועד האזור בשלב מוקדם לשמש מחנה צבאי, והיער נשתל אז ומשיקוליו של הממסד, ושמא תוך הונאת התורמים, שכספיהם שימשו שלא ככוונתם המוצהרת? מדוע לא הובא לידיעתן של משפחות התורמים, שהיער הפך 'אסור'? עם זאת פעלה ליטמן-כהן גם משיקולים אישיים, למשל דחף מציצני להתבונן ב'יער האסור', שלא ראתה מעודהּ וקרוב לוודאי שגם לא תראה. העיקה עליה הידיעה שהיא מנוּעה מן הגישה ליער, שלדידהּ היה אמור להיות אתר אישי-אינטימי, שהיא מביאה אליו את ילדיה לביקורים ומספרת להם על אודות סבהּ ופועלו.
כל אלה הוליכו את ליטמן-כהן לארכיון של קרן קימת לישראל לחפש התכתבות, תצלומים ומפות ולארכיון 'פנורמה – טכנולוגיות הדמיה'; שם הוברר לה ש'היער האסור' הוא רק אחד מ'אזורים אסורים' אחרים: היער נמחק בהוראת הצנזור הצבאי, ובמקומו נשאר כתם לבן נרחב. כך נכזבה תקוותה להתבונן בייצוג של היער, ולוּ במבט מעל. על-פי-רב 'פנורמה – טכנולוגיות הדמיה' ממלאת את הכתם הלבן בכל דימוי בו בוחר הלקוח: בריכות, עצים, שבילים, כבישים, בתים וכדומה, אך היא בחרה להותיר את האין – הכתם הלבן – מודגש ומועצם בסמליותו: מחוז החפץ שנחסמה גישתה אליו, שנגזל ממנה והוסווה ממנה וממשפחתה.
מוּנעת בתשוקתה זו הגיעה ליטמן-כהן לארץ [ה]לבנה. בנחישות ובאובססיוויוּת היא החלה לבנות את מפת הארץ, המורכבת מ'חורים לבנים' לאין-ספור. בדומה לעבודת הַתַּצְרֵף (פאזל) אם ובת, 1963, שיצרה בשנת 1994 – ניסיון להתחקות אחר הזיכרון האישי תוך הרכבה של אלפי חלקיקים הבונים תצלום פרטי ישן – מנסה האמנית לבנות באמצעות תצלומי האוויר תַּצְרֵף עכשווי של ה-Holy Land. אלא שזה נבנה בתודעת המתבונן ממִכלול 'החורים הלבנים', הם השטחים הקוטעים את הרצף של מפת הארץ. כמו העבודה אם ובת , 1963 המעוגנת בזיכרון אישי, כך ארץ לבנה של שנת 2001 יסודה בחווייתה ובתשוקתה הפרטית-אישית של ליטמן-כהן, אך נוגעת בהוויה ובחוויה הקולקטיווית.
| | | | צליינית בארץ לבנה | | | אריאן ליטמן-כהן גדלה בשווייץ והתחנכה בבית ספר קתולי על ברכי המסורת הנוצרית. היא מעידה, שזוהי אחת הסיבות המרכזיות שהביאו אותה לעיסוק המתמשך והחקרני במושג Holy Land: "המושג Holy Land הוא חסר משמעות בעיני מרבית הישראלים. אני גדלתי על ברכי הגעגועים לארץ הקודש, ארצו של ישו. כמו הצליינים שהגיעו לכאן במאה התשע-עשרה, וביקשו בכל עץ ושיח משמעות ורמזים לחייו של ישו, כך הוקסמתי גם אני מסמליות הנושא ומן האידיאולוגיה הרומנטית של Holy Land. אמנם הגעתי לארץ מטעמים ציוניים, אבל ההתבוננות שלי, לפחות בהתחלה, לא יכלה להיות משוחררת מהמקום שהנצרות משקיפה בו על ארץ הקודש, כמו תיירת, מבחוץ. עם השנים, וככל שהפכתי יותר ויותר לישראלית, נשבר החלום בעימותו עם המציאות, וההתבוננות שלי הפכה ביקורתית, אימננטית למקום. העבודה הראשונה, הזמנה למסע, 1993, שהיא לדידי עבודת מפתח בעיסוק בנושא של ה-Holy Land, הוצגה בתערוכה טווח הריאליזם [מוזיאון תל אביב לאמנות, 1993–1994; ר"ס]. נופו הקסום של גן העדן הוצג במלוא תפארתו, ומתחתיו, כאנטיתיזה, הוצבו מאובנים בני 50 מיליון שנה ובני 180 מיליון שנה, שלדי חיות ובקבוקונים מן העיר העתיקה בירושלים, שהכילו מים, שמן ואדמה קדושים. מחקתי מן הבקבוקונים את המלה ‘The’, וכך לראשונה, ועדיין באופן בלתי מודע, הכנסתי יסוד ביקורתי ומערער למושג .Holy Land גן העדן הקדום התמזג בדימויהּ של ארץ הקודש והתנפץ בעימות עם המציאות העכשווית". ליטמן-כהן החלה ליצור סדרות של 'מוצרים' מארץ הקודש, כמו בייצור תעשייתי-מסחרי: אוויר, מים וחול (Holy Air, 1996; Holy Land For Sale, 1996; Holy Water,1998 ). עבודות אלה נוצרו בזיקה מוּדעת לייצור ההמוני של בקבוקונים המכילים חול, מים ושמן 'קדושים', הנמכרים במקומות המקודשים לנוצרים, ובעיקר בעיר העתיקה בירושלים, כפריטי מזכרות 'אותנטיים' מארץ הקודש. פעולה זו מצטרפת לאסטרטגיה שנוקטת האמנית מראשית עבודתה: שיתוף פעולה עם חברות פרטיות וממסדיות, כדי להצביע על מקומו של האדם-הצרכן בעידן הבתר-מטריאליסטי (3).
עם ארץ לבנה, 2001 הופכת עבודתה של ליטמן-כהן פוליטית במוצהר. האמנית עושה שימוש בתצלומים הממפים את כל שטחה של הארץ, שנמחקו מהם בהוראת הצנזורה הצבאית אזורים נרחבים. השימוש בתצלומים כ-ready made מכוון להצביע על פעולות של מחיקה, הסתרה והסוואה ולהעלות אל פני השטח מידע, שגורמי המִמסד ביקשו להצניע ולהעלים מן הציבור. בהצביעה בפעולה מושֹגית על הכתמים הלבנים מהפכת ליטמן-כהן את כוונת ההעלמה של הרשויות. החסר והנעלם הופכים גלויים וקונקרטיים ובונים מציאות חדשה של Holy Land, מעין מסננת וירטואלית-טריטוריאלית: Holes’ Land(4). 'החורים הלבנים' אינם פרי יוזמתה של האמנית, כפי שהם נעשו בעבודותיהם של האמנים מאיר גל ואתי יעקובי, כי אם 'מיובאים' מתוך המרחב הישראלי הציבורי, שהשתעבד לתפישֹתו של הממסד הבטחוני. בדומה להאנס האקה, שמשנות השבעים של המאה העשרים חושף מנגנונים ואמיתות המסתתרים מאחורי מקומות ממסדיים תמימים לכאורה, כך חושפת ליטמן-כהן באמצעות הכתמים הלבנים פעולה נמשכת ומכוונת של גורמי הממסד, המוליכים שולל את הפרט התמים ושוחר הטוב מכאן, ומבקשים להכפיף את המערכת האזרחית למערכת הצבאית מכאן, מגמה שהלכה והתעצמה מקיץ 1967 ואילך. הכתמים הלבנים, פעולת המחיקה ופעולת ההסוואה, היער התמים שנאנס בידי הצבא – כל אלה הם רק כמה סימפטומים ויזואליים של התופעה, המומחשים באופן קונקרטי.
| | | | 1967 | | | מלחמת ששת הימים: 'הניצחון הגדול', אופוריה, שיכרון לאומי, שביעות רצון עצמית בציבור הישראלי. הניצחון המהיר נתפשֹ ברבדים רחבים של החברה בישראל כשיאה של הגשמת החלום הציוני. מעטים בלבד הבינו, שהניצחון המזהיר וכיבוש השטחים יוליכו עד מהרה לתוצאות קשות, הרות גורל. ההסברה הישראלית הרשמית רצתה להדגיש את התפישֹה, שהמדינה נמצאת במלחמת מנע מתמדת, ורק חוסנו של הצבא יבטיח את הקיום היהודי הריבוני בארץ; המערכות הפוליטית והצבאית התמידו אפוא בשידור מסרים בדבר הצורך בהגברת הביטחון ופעלו לביסוסו של הצבא ולהגברת היקפו ועוצמתו. קהילות היהודים בפזורה התגייסו למען מדינת ישראל, בעיקר בגיוס כספים ובתרומות. בטחון המדינה והצבא הוצבו בראשו של סדר העדיפויות הלאומי, בבחינת מובן מאליו, ונהנו מקדימות ערכית בהשוואה לכל עניין אחר – חברתי, אזרחי וכדומה. דפוסי זהות ישראליים חדשים, שיסודם בתפישֹה מיליטריסטית, החליפו או עיוותו ערכים ודימויים קודמים, שהלכו והתיישנו, כביכול, למשל דמות החלוץ, שניצבה ביסוד התפישֹה הציונית 'הישנה' (5). גברו חשיבותה וכוחה של המערכת הבטחונית, והחברה האזרחית היתה מוכנה לקבל זאת, לכל הפחות בשנים הראשונות שלאחר 1967, כהכרח. למרות שמסוף שנות השישים החלו להישמע קולות אחרים ובקיעים בתפישה ההגמונית, שרידיה קיימים עד היום. הכתמים הלבנים, "כתמים מאיימים", כדברי ליטמן-כהן, והעצים המשמשים בידי הממסד הבטחוני – הפקעת קרקעות, נטיעות להסוואה, לצרכי ביטחון, ולחילופין עקירת נטוע לצרכי ביטחון – משמשים אותה לאמירה נוקבת: הנה הרגל הגסה, שהמערכת הצבאית חודרת בה לתחומם של הפרט והציבור.
ליטמן-כהן הולכת בעקבות גן העדן האבוד (6). היא מעידה, לדוגמה, שכאשר נסעה לראשונה אל אתר ההנצחה של סבהּ (היה זה בשנת 1992), דמות שבילדותה היתה לאגדה בעיניה, ריחפה באוויר תחושה קסומה. היה יום חורפי, האזור הפסטורלי כולו היה שרוי בשקט ושלווה, ציפורים צייצו, ומן האדמה עלה אותו ריח משכר הנישא באוויר בשעות שלאחר הגשם. עם הגיעה למקום נדלקה נורת אזהרה ראשונה. שלט מתריע: "אסור לצלם", ואנשי קק"ל האוסרים עליה להיכנס ולראות את שלט ההנצחה שנתרם לזכר סבה. היא התעקשה, ומרגע שניסתה להיכנס ליער הוא הפך את עורו: היער הטוב, המרגיע, המפייס, הפך להיות היער המאיים, המכסה, המסווה (היער השיכור של ג'ראלד דארל הופך ל"חורשה חורשת-רע" של ויליאם שייקספיר מחלום ליל קיץ). היה זה כמו הגירוש מגן העדן הקסום והמקודש, מן היער הראשוני שהילך עליה קסם. הטבע הרגוע הפך לטבע של סכנה ומסתורין (קספר דויד פרידריך), ונזרעו אסוציאציות תרבותיות הנמצאות בתודעה הקולקטיווית. או במילותיו של נסים אלוני: "בראש יש תמונות יפות של נוף אנושי מסודר, אבל בבטן יש יער, היער הישן, היער שלא נמחק אף פעם..." (מתוך הצוענים של יפו). כמו במחזותיו של אלוני, ליטמן-כהן מנסה גם היא למחוק את היער הישן שבבטן, אך הוא רודף אותה ואינו מרפה, והיא חוזרת לעסוק בו באורח אובססיווי, עד לנקודה בלתי ברורה באופק (7). בתפישֹה היונגיאנית מסמל היער את הבלתי מודע וכוחות של איום וסכנה. בפולקלור האירופי ובסיפורי מעשיות היער הוא מקום של מסתורין וסכנה, של הבלתי ידוע והבלתי נשלט. תשוקות וחלומות מכאן, וכוחות מאיימים, בלתי נשלטים, פולשניים משם, הכל רוחש כמרקחה 'בבטן, ביער' של ליטמן-כהן. היער כתפאורה, היער כהסוואה, היער המסתורי ו"החורש רע", היער המגלם כוחות גדולים, גן העדן האבוד של ליטמן-כהן ושל החברה הישראלית.
מציאת דרך ביער מסמלת בתפישֹה האירופית באורח מובהק את ההישג של רכישת הידע של עולם המבוגרים או של העצמי (self). ליטמן-כהן ביקשה להיאחז, ולוּ לרגע, במיתוס הדתי של ארץ הקודש, כפי שנבנה בתודעתה בילדותה במנזר (כמו גן העדן האבוד, שנכתב מתוך חוויה דתית), ראשית דרך היער הקסום ולימים בהליכה מפוכחת ושכלתנית בשביליו. היא ביקשה לבנות את מפת הארץ האישית ובד-בבד הקולקטיווית, אך שוב גורשה מגן העדן הפרטי. הגירוש מגן העדן הופך אצלה למוחשי ונצבע לבן, ללא גוני ביניים, על כל הסמליות שבכך. לדידהּ של ליטמן-כהן זוהי ה- Holy Land במתכונתה העכשווית.
| | | | הערות | | | 1 הפעולה, שנעשתה תחילה באורח אינטואיטיווי, ביטאה כעס, ורק מאוחר יותר תראה בה ליטמן-כהן פעולת מחאה. הדברים עלו בשיחות עם האמנית, דצמבר 2000 – ינואר 2001. המובאות בהמשך הדברים הן מתוך השיחות עמה.
2 הדבר מזכיר, לדברי כהן-ליטמן, את פעולתה בגלריה בוגרשוב בשנת 1992: הצבת שלטים של הגן הבוטָנִי ללא צמחים.
3 החברות והגופים שליטמן-כהן שיתפה פעולה אתם הם: הקרן הקימת לישראל, ערים – חברה לאומית לפיתוח עירוני, מי עדן, מטרנה, אייר-מוניטור ו'פנורמה – טכנולוגיות הדמיה'.
4 בהקשר זה תוזכר עבודתה של מונה חתוּם, Present Tense, 1996 , שהוצגה בגלריה אנדיל בירושלים: מפה של הסכם אוסלו, שהורכבה מסבונים שיוצרו משמן זית בשכם ומכדורי זכוכית קטנים, אדומים. העבודה מראה את ה'איים' הפלשֹתיניים, שייווצרו בשטחה של ישראל, ואת הקיטוע ברצף הטריטוריאלי הפלשֹתיני, כמוצע בהסכם אוסלו. עבודתה של חתוּם, כמו ארץ לבנה של ליטמן-כהן, מבקשת להצביע על הבידוד, השיתוק והשליטה על מרחבים גיאוגרפיים של הממסד והצבא הישראליים. ר' "Interview; Michael Archer in Conversation with Mona Hatoum", in: Mona Hatoum (London: Phaidon), 1997, pp.26–27
5 ר' ש. נ. אייזנשטאט, החברה הישראלית בתמורותיה (ירושלים: מגנס, האוניברסיטה העברית), תשמ"ט.
6 גן העדן האבוד, יצירתו של המשורר והפרוזאיקון האנגלי ג'ון מילטון, שנכתבה בשנים 1658–1665. ביצירה מתואר, בין השאר, הגירוש מגן העדן.
7 מסיבה זו גם ראתה האמנית בשנת 1997, בהחלטה רגשית ואינטואיטיווית, להעתיק את האנדרטה מן היער המאיים, האסור, מכִּלאו בקרב כוחות הצבא, לאזור של 'טבע מבוית', שיועד לצרכי נופש ופנאי.
| | | | קישור לאתר האמנית | | |
| | | |  | | דויד וגיסל ליטמן, 1967 | | |  | | הפעולה הראשונה, 1992 | | |  | | הפעולה השנייה, 1997 | | |  | | אריאן ליטמן-כהן, מתוך הסידרה ארץ לבנה , 2001 | | |  | | אריאן ליטמן-כהן, מתוך הסידרה ארץ לבנה , 2001 | | |  | | אריאן ליטמן-כהן, מתוך הסידרה ארץ לבנה , 2001 | | |  | | אריאן ליטמן-כהן, מתוך הסידרה ארץ לבנה , 2001 | | |  | | אריאן ליטמן-כהן, מתוך הסידרה ארץ לבנה , 2001 | | |  | | אריאן ליטמן-כהן, מתוך הסידרה ארץ לבנה , 2001 | | |
|
|
| |
|
|
|
ביוגרפיה + תערוכות, קטלוגים וספרים
)
)
)
)
)
)
)
)
)
